את יכולה ואת תעשי את זה!

בעלת עסק שאני מלווה צריכה לעשות קפיצה במספרים של העסק (גם לגדול מאוד וגם להתייצב כך שההכנסה תהיה יציבה בכל חודש ופחות תנודתית).
היא יכולה לעשות את זה, ואפילו זה לא יהיה לה מאוד קשה כי כבר יש לה שם בתחום, השירותים שלה רווחיים יחסית, יש בתחום שלה ביקוש, ואפילו יש לה תשתיות שיווק שניתן להשתמש בהן…
בקיצור היא תעשה את זה עם קצת התכווננות והשקעה, אבל זה לא הסיפור.

הסיפור הוא שהיא נדרשת לעשות את זה עכשיו בגלל קלף פחות מוצלח שהיא שלפה מהחבילה של החיים.
מכירים את הקלפים הלא מוצלחים של החיים?
מוות של קרובים אלינו, פציעות, מחלות ומשברי בריאות גוף או נפש שלנו ושל בני משפחה, פרידות, גירושים וסכסוכים, מילואים של בן זוג ועוד…- כל אחד מאלה עבור עסק עצמאי שתלוי בבן/בת אדם שבראשו – יכול להיות דרמטי מאוד, וההתמודדות איתו כעצמאיים עלולה להיות מאתגרת.

לפעמים משבר רודף משבר, יוצאים ממחלה אחת אל אחרת, או אפילו אותו האתגר חוזר שוב ושוב.
בפגישתנו האחרונה היא סיפרה לי על המשבר ושאלה אותי: "למה דווקא לי?"
ידעתי שארצה לכתוב את התשובה שלי כאן כי היא רלוונטית להרבה אנשים במיוחד עכשיו.
למעשה יש לי אפילו שתי תשובות רלוונטיות…

זה לא קרה דווקא לך, זה קרה גם לך

התשובה הראשונה היא: זה לא קרה דווקא לך, אלא זה קרה גם לך וגם לעוד ה-מ-ו-ן אנשים אחרים.
וגם אם לא קרה להם הדבר הספציפי שקרה לך אז קרה להם משהו אחר גרוע.

פעם שלפתי אני קלף גרוע במיוחד מהחבילה של החיים ושאלתי את אחותי למה דווקא לי והיא עברה איתי בית בית על כל המושב וראינו שבכל בית קרה משהו ממש ממש גרוע (וזה עוד מהדברים שאנחנו יודעות, תארו לכם איזה קלפים גרועים יש שאנחנו לא יודעות עליהם…).
אז צרת רבים היא נחמה? ממש לא. אבל היא שמה בפרופרציות את הקושי. אנחנו כאן בחיים האלה, קורים בהם דברים טובים וגם דברים רעים. לכולם. ככה זה. אולי זה שיעורים שצריכים לעבור או אולי זה סתם ביש מזל. אבל זה לא קורה דווקא לנו, נאחס מסוגים שונים דופק בדלתות של כולם. 

במקום למה לשאול איך

התשובה השניה או החלק השני של אותה התשובה, אם תרצו הוא שעדיף לשאול פחות למה ובמקום זה לשאול איך. איך אני צומחת מזה מתוך הבנה שאין אפשרות אחרת.
(בינינו יש אפשרות אחרת אבל היא כואבת יותר, ובסוף בעיניי קל וטוב הרבה יותר יהיה לבחור צמיחה).

משברים ואתגרים לפעמים נותנים תנופה

עכשיו אני רוצה לספר לכם משהו נחמד, השבוע סיימתי להניק את הילד האחרון שלי. הוא חוגג בימים אלה שנתיים והחלטתי שמספיק. הנקתי אותו יותר זמן מאת האחים שלו משתי סיבות:
הראשונה זה כי הוא האחרון ופחות היתה לי סיבה להזדרז להפסיק.
אבל הסיבה החזקה יותר קשורה בהתחלת ההנקה שלו, שהלכה קשה מאוד, בניגוד לאחים שלו שזה זרם איתם בקלות.
אני המניקה בקלילות, נאלצתי לשאוב 5 פעמים ביום במשך חצי שנה, שלושה חודשים האכלתי בעזרת צינורית… בקיצור הארד קור של הנקה. לא יכלתי לשחרר, זה היה חלק מהותי בזהות שלי והחלטתי להאבק עד הסוף כדי להצליח וכך היה. בהתחלה אמרתי שאני לא מוכנה לשאוב בכלל, מפה לשם נגררתי להתמסרות טוטאלית לדבר הזה, שילמתי מחירים ובסוף גם הצלחתי. כשכבר הצלחתי המשכתי למרחק ארוך יחסית.
כי משברים ואתגרים לפעמים נותנים תנופה.